מה הקשר בין סליחה לשיפוטיות?

סליחה? אני שיפוטית?

מה הקשר בין סליחה לשיפוטיות?

בימים אלו של סליחות, התבוננות והתכנסות, התחברתי לרעיון הסליחה דרך כלי מעניין ויעיל:

היכולת לדון אדם לכף זכות.

שיפוטיות היא היכולת שעוזרת להבחין ולהבדיל בין דברים. זו יכולת חשובה לחיים. היא מאפשרת לנו לברור מתוך מגוון ולהחליט אם משהו הוא: טוב או רע, חזק או חלש, מקדם או מעכב, נכון או לא נכון, וכן הלאה. שיפוטיות שומרת עלינו. כולנו שיפוטיים כלפי כל מיני דברים בחיינו. וטוב שכך.

ישנם מצבים שבהם אנו מפעילים שיפוטיות גם כשאיננו זקוקים לה. יש לנו תחושה פנימית שאנו זקוקים לה על מנת שתגן עלינו. ואז, אנו מפעילים אותה, ונשארים בתוך ההגנה הזו. ההגנה הזו עוטפת אותנו היטב, שומרת עלינו, מאפשרת לנו להיות אנחנו כמו שאנחנו רגילים להיות, והעולם שמחוץ לנו כמנהגו נוהג.

כשאנחנו באינטראקציה עם אנשים סביבנו, ואנחנו רוצים לשמור איתם על קשר, ילדינו, בן/בת זוג, בני משפחה אחרים, חברים וכו' משהו מהמעטפת השומרת הזו חייב להתקלף על מנת לאפשר למישהו אחר "לגעת" בנו, או לאפשר לנו "לגעת" בו. כשאנו חשים בטחון פנימי, אהבה כלפי עצמנו, אהבה לזולת, אמון ורצון להתקרב, אנו מאפשרים לעצמנו להשיל מעט מהקליפה השומרת הזו. מסירים מעט מן השיפוטיות הטבועה בנו, ומאפשרים לאלו שלצדנו, לאהובים שלנו, להיות כפי שהם.

כשזה קורה, אז מתאפשר חיבור מיוחד. אז נוצר קשר. אז אנחנו אוהבים ללא תנאים. יש כאלו רגעים בחיים, מאוד נקיים, מטהרים ומזככים. רגעים שיש בהם רק טוב. זה יכול לקרות למשל בהתחלות... כשאנחנו מתאהבים במישהו אחר, כשנולד ילד, כשיוצרים קשר חדש, יש מן התרגשות וויתור על כל מה שלא קשור לטוב הזה. אנחנו בוחרים באותם הרגעים להזיז הצידה כל בדל שיפוטיות ולהיות פתוחים ונכונים למען האחר. הרגעים האלו, כשהם נעשים רווחים יותר, מאפשרים לנו שקט פנימי, שלווה, שמחה, מגדילים את יכולתנו לאהוב, מאפשרים לנו ולמי שאיתנו להיות כפי שהוא, שומרים עלינו ומיטיבים איתנו.

אם כך, מה הקשר לסליחה? הרגעים האלו, הנקיים, המזוככים הללו, הם רגעים של סליחה. הם רגעים שבהם אנו מצליחים לסלוח לעצמנו, להרגיש בטוחים במי שאנחנו, לא נזהרים או בונים חומת מגן, שמא נאבד את עצמנו... אלא מאפשרים לאחר להיכנס גם, סולחים לו. מקבלים אותו כפי שהוא.

ככל שאנחנו יותר שלמים ואוהבים את עצמנו ואת האחרים בחיינו, אנחנו נזקקים פחות להפעלת שיפוטיות מהסוג הזה ששומר עלינו, שמפריד אותנו, שמבדיל אותנו. אנחנו מאפשרים לעצמנו ולאחר להיות ביחד. אנחנו מסוגלים לגלות יותר סלחנות, הקשבה, סובלנות כלפי האחר.

אם כך, מה עוזר לנו להגדיל רגעים של סליחה בחיינו?

אחד הכלים שמצאתי כיעילים הוא: לדון לכף זכות.

"עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות."

פרקי אבות (פ"א מ"ו)

בכל הזדמנות בה נצליח לצאת מעצמנו, לראות את האחר, לגלות אמפתיה, לספר סיפור אחר ממה שאנחנו רגילים לספר עליו, לאפשר לעצמנו להיכנס לעולמו, ולו להיכנס לעולמנו, לגלות כלפיו אהבה, גם ברגעים שאנחנו בטוחים שזה לרעתנו! זה האתגר הגדול, או אז אנחנו משדרגים את היכולת הסלחנית שלנו. קודם כל כלפי עצמנו: במקום להלקות את עצמנו, להתמלא ייסורי מצפון, ולבקר את עצמנו ללא הרף על מה שנראה לנו נורא, ננסה למצוא דבר אחד קטן שיעזור לנו לדון את עצמנו לכף זכות. כלפי ילדינו: ברגעים הקשים האלו, שאנחנו בטוחים בצדקתנו, החלטיים ומלאי שיפוטיות כלפי הסיטואציה, נשאל את עצמנו: מה גרם לו/לה לעשות זאת לטובת עצמו/ה, ולא לרעתנו? מה הוא היה צריך? כלפי בן/בת הזוג: למה המעשה שעשה עזר לו? למה הוא היה זקוק? וכן הלאה.

ככל שנמלא את סביבתנו בהצלחות כאלו, ונעמוד באתגרים יומיים מהסוג הזה, נשדרג את יכולתנו לסלוח, לקבל, להבין, לחיות ביחד, לאהוב, ללמד את ילדינו לחיות ביחד, להיות שלמים עם עצמנו ולהיות חלק פעיל ביצירת עולם טוב יותר עבורנו.