הטוב תמיד מובן מאליו - סיפור עם מסר חשוב

יום אחד נקלע לצרה אחד מאנשיה העשירים והמכובדים של מדינה אחת.

הוא מצא את עצמו תקוע על גג של בניין בן 100 קומות, בלי שום יכולת לרדת ממנו.

ניסה האיש לזעוק ולזעוק לעוברים והשבים ברחוב שלמטה, אך ללא הועיל.

אף לא אחד יכול היה לשמוע אותו ממרחק כל כך גדול.

למזלו, נזכר האיש כי ברשותו מזוודה מלאה בדולרים. חשב לעצמו: "אולי אם אזרוק כסף מהשמים, יעצרו העוברים והשבים לאסוף את השטרות, ויסתכלו למעלה, לבדוק מי זורק להם את הדולרים, וכך יוכלו לעזור לי".

כך עשה. בתחילה זרק לכל עבר שטרות רבים של 1$. הביט מלמעלה באנשים, וגילה לתדהמתו, כי כל מי שנתקל בשטר, התכופף להרימו והמשיך הלאה. ניסה את אותה הפעולה עם שטרות גדולים יותר של 5$. ובדיוק אותו הדבר קרה. "הפעם", אמר לעצמו, "אזרוק שטרות של 100 $". וכך עשה. ובדיוק אותו הדבר קרה שוב. האנשים נתקלו בשטרות, התכופפו להרימן והמשיכו בדרכם.

האיש התרגז עד מאוד, פניו האדימו, גופו התקשח, התהלך כמו אריה בתוך כלוב הנה והנה, ומרוב כעס הרים כמה אבנים שמצא על ריצפת גג הבניין, והשליך אותן למטה לעבר העוברים והשבים.

ופתאום, ראו זה פלא, התקהלות רבה של אנשים התגודדה באזור הבניין, כולם נשאו את עיניהם למעלה כדי לבדוק מיהו האיש האיום שמשליך אבנים על העוברים והשבים מגג הבניין. הביטו על האיש וצעקו אליו שיפסיק, ובמקביל, הזמינו לו ניידת משטרה.

חשב לעצמו האיש: "כאשר השלכתי דברים טובים, אספו אותם כולם ולא הביטו מי זורק להם. כאילו הכול מובן מאליו. אך כשהשלכתי דברים רעים שעלולים היו לפגוע, חיפשו מישהו למעלה להושיע, בדקו מהו המקור..."

סיפור על הכרת הטוב, על ההוקרה של מה שיש ברשותנו, השמחה על מה שיש לי, על היכולת לראות את הדברים הטובים בחיי בלי לחשוב שהם מובנים מאליהם, ואולי אף לעצור ולהודות עליהם מדי פעם...

ואיך זה מתקשר להורות?

כמה פעמים אנחנו שוכחים לומר תודה על מה שיש לנו, כמות שהוא, עם כל היתרונות והחסרונות. מעצם הדבר עצמו: ילדים, בן/בת זוג, בית, הורים, אחים, משפחה, אוטו, מחשב, טלפון נייד, היכולת לקום בבוקר וללכת לעבודה, היכולת לחייך לסובבים אותי, האפשרות לומר בוקר טוב לשכנים שיש לי, האפשרות לקחת את הילד שלי לגן, האפשרות לעבוד ולפרנס את משפחתי בכבוד, האפשרות לצאת לנופש מדי פעם, האפשרות לקרוא, האפשרות ללמוד, האפשרות לחיות בכבוד, האפשרות לבלות, האפשרות לחיות...

כל כך הרבה פעמים אנחנו שוכחים את הילדים "הטובים" שלנו, אלו שלא עושים רעש ולא שומעים אותם, כי אנחנו רגילים לכך, ולא עוצרים לומר להם כמה זה לא מובן מאליו. כמה הם מיוחדים במי שהם. או כשסוף סוף אחד הילדים שלנו שבד"כ מאוד פעיל ואנרגטי יושב לו קצת בשקט, או מוצא את מקומו ונרגע, אנחנו שוכחים לומר לו משהו על כך, ושזה לא מובן מאליו, ובולעים את הלשון מרוב פחד שלא לפתוח פה, או לא לומר משהו שישנה את המצב...

כמה פעמים זה ברור מאליו שכשבן/בת הזוג נכנסים הביתה בחזרה מהעבודה אנחנו מקבלים אותם כפי שאנחנו כפי שהם, בלי שום תופים ומצלתיים. זה רגע יקר. חייכו, עצרו רגע, הוקירו את הרגע.

תלונות, תלונות, תלונות, כל כך הרבה תלונות אנחנו יכולים לסנן בין השפתיים במשך היום על החיים, על הילדים, על בן/בת הזוג, על הבוס, על העבודה, על השגרה, על הבירוקרטיה, על הטלוויזיה, על החדשות, על החמות, על האחות, על הגיסה, על הכביסה, על הבלאגן, על הגן, על הגננת, על המורה, על ביה"ס, על השכנה, על החברה, על עצמנו.... בלי סוף תלונות, תלונות, שיוצרות הרבה דאגות, ואז אנחנו כל כך מתוסכלים, ומודאגים ומותשים.

עשו לכם מנהג קבוע: כל יום אמרו 10 תודות. כל פעם למישהו אחר, על משהו אחר.

ועוד משהו, כל תלונה שניתן - הפכו לבקשה אותנטית ודברו על עצמכם: מה אתם צריכים, מה אתם מרגישים, מה הייתם רוצים שיקרה... זה הרבה יותר יעיל ובריא.

רוב נחת וטוב,

כלנית