אין קיצורי דרך להתפתחות

 זהו ספור אודות ילד קטן בהודו שהלך לבקר גורו.

הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שהוא לא בדיוק הבין מהו הדבר שבידי הזקן ושאל את הגורו: "מה זה?", "זהו גולם" השיב הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר, בקרוב הגולם יבקע והפרפר יצא". "האם אוכל לקבל אותו?" שאל הילד, "כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה, אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר לצאת כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו."

הילד הבטיח. לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה. הגולם נע וכאילו רעד. והנה בקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שכוח הכנפיים הללו יוכל לבצע את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל להיחלץ ולעוף. כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח הפר את הוראת הגורו. הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר אך לפתע נפל מטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.

הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת.

שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו.

"רואה אתה ילד" אמר הגורו, "מהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?", "כן" אמר הילד "זאת עשיתי". והגורו אמר: "אינך מבין, לא יכולת לדעת מה עוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב. אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת".

וכמה מתאים לנו הסיפור הזה גם בהורות שלנו...

כל כך הרבה פעמים אנחנו מנסים להקדים את המאוחר, לדחוף קדימה בכל הכוח, לגונן מפני קשיים, לעזור, לסייע, להגן, להתערב, לשלוט בסיטואציות, לעשות שמיניות באוויר כי זה "לטובתם", לאפשר סביבה רכה ומוגנת מדי... לשמור מכל משמר, לא לשחרר... ובדרך הזו אנחנו, בלי לשים לב כמובן, קוצצים את הכנפיים, מדכאים את היצירתיות, משבשים את היוזמה והמעוף, בולמים רעיונות חדשים, או ניסיון להתמודד עם קשיים, תסכולים, בעיות או אתגרים...

הרבה פעמים קורה שקשה לנו להכיל או לשאת את הקושי של ילדנו ואז אנחנו מחפשים פתרון מהיר ולא מוכנים להיות בתוך הקושי הזה עוד רגע אחד... לפעמים זה כל מה שצריך... רק להיות בתוך הקושי הזה עוד קצת, לשחות בו, להרגיש אותו, לדבר איתו, לבדוק אותו, פתאום מגלים שהוא לא כזה נורא... פתאום הוא קצת מקבל נפח וגודל קטנים יותר, פתאום הוא אפשרי, בר התמודדות, לא מפחיד כל כך...

אם ברצונכם להתאמן בכך:

השתדלו להתערב פחות במריבות בין הילדים (אלא אם כן נעשה עוול מוגזם או היה שימוש באלימות), לרוב המריבות נפתרות לבד, מבלי שנהיה הקהל המעודד...

אפשרו לילדים להתמודד במרחב ותנו כלים וצידה לדרך, בידיעה שהילד שלנו עומד במרכז ולא אנחנו, כאשר אנחנו מנסים להבין ולהיכנס לנעליו, אך לא להזדהות איתו, כדי להצליח לעזור לו ולרומם אותו.

סמכו על ילדכם ותנו לו כוח ודלק להמשיך ולהתמודד בעצמו ככל הניתן.

עודדו אותו ואמרו לו זאת, גם לפני, גם במהלך וגם אחרי.

אין צורך להיבהל כשהילד מספר לכם שאף אחד לא רוצה לשחק איתו בגן/בכיתה... זה לא יעזור לו, ובטח לא לכם. מוטב להקשיב לו רוב קשב, מבלי להכניס את עצמכם עדיין, להכיר בקושי ובתחושות הבדידות, חוסר השייכות, וכדומה, אך יחד עם זאת הראו לו את החלק המלא, הזכירו לו מי כן חבר שלו, עם מי הוא שיחק אתמול או היום, הזכירו לו כמה הוא מקסים וכמה אתם אוהבים בו תכונות הייחודיות רק לו. העצימו אותו, תנו לו דלק להמשך, וסמכו עליו שיצליח למצוא מוצא בעצמו, לא חייבים מייד... אפשר לחשוב... תנו לזה להיות... אפשרו לו להרגיש כך ולהתמודד... אתם מחזקים אותו באופן עצום, והופכים להיות מודל עבורו בהתמודדות עם קשיים ותסכולים. זה עובר הלאה...